פסק-דין בתיק ע"א 8553/08

השופט י' עמית:

רקע עובדתי

1.        הערעור מושא דיוננו נסב על בניין בן שש קומות בחלקה 81 בגוש 30091 (רחוב שמואל הנביא 36 פינת רחוב הגמול 1 בירושלים) (להלן: הנכס) ואשר רשום בבעלותו הבלעדית של המערער מספר 1 (להלן: ואלדמן). ענייננו בעסקאות סבוכות ונפתלות במהלכן הועברו הזכויות בנכס בשתי "פעימות" של מחצית הנכס כל אחת, ובסופו של יום נקבע על ידי בית משפט קמא כי לואלדמן אין כיום כל זכויות בנכס. המערער 2 הוא בנו של ואלדמן (להלן: יוסף), הטוען לזכויות ב-20% בנכס, אך לצורך הדיון, ואם לא ייאמר אחרת, נתייחס אל שני המערערים כאחד.

2.        הנכס היה ממושכן לבנק דיסקונט, וככל הנראה תשלומי ההלוואה לא שולמו לבנק. בנסיבות אלה נערך ביום 17.12.1999 בטורונטו שבקנדה הסכם בין ואלדמן לבין המשיב 1 (להלן: ביאליסטוצקי), ולפיו ישלם ביאליסטוצקי ישירות לבנק דיסקונט סכום של 1.6 מיליון דולר לצורך כיסוי המשכנתא בתמורה למחצית הנכס. עוד נקבע בהסכם, כי כספי התמורה יילקחו כהלוואה מבנק אחר, ותשלומי ההלוואה יוחזרו בחלקם מדמי השכירות המשתלמים על ידי שוכרת הנכס, עמותה בשם "מעלות בית יעקב" (לימים, המשיבה מס' 4). עוד נקבע בהסכם זה, כי ביאליסטוצקי ילווה לואלדמן סך של 100,000 דולר (להלן: ההסכם הראשון).

           נספר לקורא, כי במסגרת ההסכם הראשון הוגדר הנכס ככולל גם את חלקות 79 ו-82 הסמוכות לנכס. לואלדמן היו זכויות בחלקות אלה מכוח הסכם הרשאה ממינהל מקרקעי ישראל, אך משפגה ההרשאה פקעו זכויותיו של ואלדמן באותן חלקות, ולכן, ובהסכמת הצדדים במהלך הדיון בפנינו, נתעלם מחלקות אלה בהמשך הדברים.

3.        ביום 3.6.2000 נערך בין ואלדמן לבין ביאליסטוצקי בטורונטו שבקנדה הסכם נוסף (להלן: הסכם האישרור), בו נקבע כי התמורה בסך 1.6 מיליון דולר עבור מחצית הנכס תשולם לבנק דיסקונט מתוך הלוואה שתילקח מבנק לאומי, ולאחר סילוק ההלוואה בבנק דיסקונט כל צד יעביר את הבעלות בחלקו בנכס (מחצית) על שם חברה זרה. עוד נקבע, כי הסכום של 19,000 דולר המשתלמים כדמי שכירות על ידי אגודת "מעלות בית יעקב", יועבר לבנק לאומי לצורך פרעון המשכנתא, אולם ביאליסטוצקי ישלם לואלדמן משך כל תקופת פרעון המשכנתא סך של 9,000 דולר מידי חודש, כאשר ההוצאות ששולמו על ידי ביאליסטוצקי עבור ואלדמן בסך של 100,000 דולר יקוזזו מדמי השכירות המגיעים לואלדמן עבור שנת השכירות הראשונה.

4.        בהמשך להסכם האישרור נחתם ביום 2.11.2000 הסכם בין ואלדמן לבין המשיבות 2 ו-3, שהן חברות זרות הרשומות באיי הבתולה כחברות למוכ"ז שהמחזיק "בספריהן" הוא הבעלים (להלן ובהתאמה: פורקס ואכא). על פי ההסכם, הועברו הזכויות בנכס מואלדמן לפורקס ואכא (להלן: הסכם אכא). ביאליסטוצקי הוא שחתם בשמו של ואלדמן על ההסכם והמשיב 5 (להלן: עורך דין הלד) הוא שחתם בשמן של פורקס ואכא.

           ביום 14.11.2000 נרשמה הערת אזהרה לטובת פורקס ואכא על סמך הסכם אכא.

           עד כאן "הפעימה הראשונה", אשר בסופה פורקס ואכא מחזיקות כל אחת במחצית הנכס, כאשר אחת משתי החברות מייצגת את חלקו של ואלדמן בנכס, והחברה השניה מייצגת את חלקו של ביאליסטוצקי בנכס.

5.        ביום 17.9.2002 נחתם הסכם נוסף במערך ההסכמים בין הצדדים (להלן: ההסכם השני).

           שתי חברות זרות שבשליטתו ובבעלותו של ביאליסטוצקי בשם Migdal ו- Canis (להלן בהתאמה: מגדל וקניס), החזיקו ב-40% מפרוייקט מלון ריץ'-קרלטון בקנדה (להלן: פרוייקט המלון). על פי ההסכם השני, מכרו מגדל וקניס את חלקן בפרוייקט המלון לואלדמן תמורת 1.6 מיליון דולר שישולמו עד ליום 15.1.2004. בהסכם נקבע, כי אם ואלדמן לא ישלם סכום זה עד לאותו מועד אזי "נמכר הנכס אוטומטית" לביאליסטוצקי (להלן: ההסכם השני). להסכם השני קיים נספח בין ואלדמן לבין ביאליסטוצקי, לפיו, בין היתר, ביאליסטוצקי ישתדל לארגן עבור ואלדמן הלוואה נוספת בסך 100,000 דולר לצורך השקעה בפרוייקט, וזאת עד ליום 15.11.2002.

           את שצפו הצדדים בהסכם השני התרחש. הסכום של 1.6 מיליון דולר לא שולם על ידי ואלדמן, אשר מצידו קיבל את זכויותיהן של מגדל וקניס בפרוייקט המלון ומכר זכויות אלה לצד ג', משקיע בשם אלכס שניידר, הידוע כיהודי בעל הון בקנדה. מכאן, שהמחצית השניה בנכס הועברה "אוטומטית" לביאליסטוצקי.

6.        אם נעצור הילוכנו כאן, הרי שואלדמן העביר את מלוא זכויותיו בנכס לביאליסטוצקי באמצעות פורקס ואכא, כאשר הבעלות בנכס עדיין רשומה על שם ואלדמן, ולזכות פורקס ואכא רשומה הערת אזהרה על כל הנכס. בכך לא מסתיים סיפורנו, וכפי שנראה בהמשך, קיימת כיום מחלוקת מי שולט בחברות פורקס ואכא, האם ביאליסטוצקי, או כפי שטען ביאליסטוצקי עצמו בבית משפט קמא, השליטה בהן הועברה לצד שלישי בשם יצחק טאוב (להלן: טאוב).

ההליכים בין הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא

7.        ביום 5.1.2004, כעשרה ימים לפני המועד בו ואלדמן היה אמור לשלם 1.6 מיליון דולר על פי ההסכם השני, הגיש ואלדמן בקשה לצו מניעה זמני האוסר על כל דיספוזיציה בנכס. הבקשה הוגשה תחילה לבית משפט השלום בירושלים, ולאחר מכן הוגשה ביום 20.1.2004 התביעה מושא הערעור שלפנינו, שנדונה בבית המשפט המחוזי.

           בתמצית שבתמצית, ואלדמן טען כי ביאליסטוצקי הפר את ההסכם הראשון בכך שלא שילם את התמורה על פיו; כי חתימתו על הסכם אכא מיום 2.11.2000, לפיו נמכר הנכס לפורקס ואכא זוייפה; כי ביאליסטוצקי לא שילם לו את כספי ההלוואה שהתקבלו מבנק לאומי על פי הסכם האישרור; כי ביאליסטוצקי לא העביר אליו ולבנק לאומי סכומים שאותם היה עליו להעביר באופן חודשי וקבוע, ובכך גרם להגדלת חשבון המשכנתא בסכומי עתק; וכי ביאליסטוצקי נטל שלא כדין 67,000 דולר מתוך כספי הפיקדון שהופקדו על שם ואלדמן בבנק לאומי מכוח סעיף 8.1 להסכם האישרור. עוד נטען, כי חברות פורקס ואכא הוקמו "באופן פיקטיבי", וכי עורך דין הלד חתם ללא סמכות על הבקשה לרישום הערת אזהרה על הנכס לטובת פורקס ואכא.

           מכאן תביעתו של ואלדמן במסגרתה עתר למתן צו מניעה האוסר על ביצוע כל פעולה בנכס; למתן צו המורה על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת פורקס ואכא; לחיוב ביאליסטוצקי, פורקס ואכא למתן חשבונות לגבי כל הפעולות והכספים שהתקבלו ונעשו בקשר לנכס; ולהשבת הפיקדון בסך 67,000$ שנמשך שלא כדין מחשבונו בבנק לאומי.

8.        אקדים ואספר כי ואלדמן עצמו לא התייצב למתן עדות בבית משפט קמא, מאחר שריצה עונש מאסר שהוטל עליו בקנדה, בגין עבירות שאינן מענייננו, והיה זה יוסף בנו, שהעיד מטעם ואלדמן בבית משפט קמא. עוד נספר כי ביאליסטוצקי לא התייצב לדיון בערעור בפנינו, ונטען כי ביני לביני הוא נמלט לקנדה מפני נושיו בישראל.

           בית משפט קמא דחה בפסק דינו את כל טענותיו של ואלדמן. בפתח פסק הדין נאמר כי הצדדים הכבידו עד מאוד על עבודת בית המשפט, "יצרו ענני עשן" והעלו טענות למכביר "בניסוחים שונים ובמלבושים צבעוניים". בית המשפט מצא כי מהימנותם של יוסף ושל ביאליסטוצקי "שרויה בספק גדול ומרחפים מעל עדותם סימני שאלה מרובים", וכי לאור הקו הפתלתל שאימצו שניהם מצא להכריע בעיקר על פי המסמכים שבפניו ועל פי הראיות האובייקטיביות. מנגד, מצא בית משפט קמא להשתית חלק מקביעותיו על עדותו של עורך דין הלד, שאותה מצא כמהימנה, וכן על עדותם של רואי החשבון שהעידו בפניו.